גאולה 51

בערב קריוקי באיזה בר דהוי וישן
כזה שלא היה אופנתי בשום עשור,
כשהחבית החלה לחרחר את סופו של עוד ערב
והברמן שיכור ודלוח מכדי להחליפה,
מישהי סמוקת לחיים נזכרה לצעוק
בשוך מחיאות כפיים של עשרת האנשים מולה
שהיא התחתנה בגלל סברינה
והתגרשה בגלל המבורגר.
ואני, שנקלעתי לכאן רק כדי להרשים עוד ילדונת בבקיאות
סמטאות העיר שלי, הבנתי עד לעצם העניין
מה זאת אהבה. ולמה מאבדים אותה בסוף.
אהבה מייד אין תל אביב. מהסוג שכבר לא עושים היום
סברינה והמבורגר.
כשהגענו, כמה ברים אחר כך, הבייתה
עיניה שדלקו חזק יותר מפנסי הרחוב של אלנבי,
ושיחררו את הניצוץ הכלוא בשורה אילמת של צ’ייסרים
שוטטו רפויות על רצפת שירותים 50 הוואט שלי.
לאחר זמן בו שיחקתי באצבעי ועייני עצומות
עם הקו הנעים בין סברינה ובין המבורגר,
היא מבקשת שאבוא, אומרת משהו עלי ועל אהבה ומבקשת,
ברורה ומפחידה באור הזה,
שאדחף לה אצבע כדי שתוכל סוף סוף להקיא.
אנחנו לא נתגרש בגלל המבורגר אני לוחש לה,
מלטף את הראש ומכבה את האור אחרי.


אחרי אחת

כשאתה אומר למישהי את
הדברים הנכונים לאמת שלך
היא אף פעם לא תחזור. ככה זה.
אל תיפול בלחלוחית הזו בעיניה
כשהן ננעצות, חסרות נשמה, בשלך
היא כבר החליטה. שוב היא החליטה
בשבילכם.
ובשנייה הפכת אמיתי יותר
גם היא יודעת
כשתקום ותשאיר אותך
לשלם את החשבון
ולחשוב על איך שאמרת
את מה שלא חשבת להגיד.



נא לשמור על השקט
חיוך בספרייה
מוקפת ספרים ועדיין זו השמלה שלך
שמתדפדפת לי בעיניים. ומבעד לכל כך הרבה מילים
זו מחמאה גִיברת, גַברת על איתני אינטקלט חמורי סבר
וממויינים. חיוך בספרייה, תתארי לעצמך.
ואצלי לראות אותך ככה
מפר את הסדר הזה עליו אני שומר לא
בחרדת קדש, אלא בחרדה קיומית.
חיוך בספריה. לא מפרק, לא עד כדי כך, אבל
נסדק איזה סדק דרכו חוסר הביטחון שלי נוהג להתגלות
ולבלות אם רק אתן לו הסבר טוב, הסדר הטוב למשל.
פרחח. זוכרת, הייתי פעם כזה, וראי אותנו ברגע,
נפגשים בספריות, מדברים בשקט,
מחייכים בעיניים מרצות אל מול עיניים מוסטות.
וגרוע מכל, הנשיקות האלו על הלחי, אלוהים מה נהיה איתנו?
חיוך בספרייה. ואת עוד אומרת שלראות אותי כאן זה סוריאליסטי.



יונים

אני עדיין מתקשה לראות,
להבין, כל שכן להאמין
שוויתרת על שאון העולם כולו
תמורת לחישתו של אדם אחד בודד.
חסר אמונה שכמוני. רק רוצה דברים לעצמו.
יושב בבית. מביט בים. יוצא לגג,
החתולה שלי כבר לא אורבת ליונים
רק מביטה בהן
באדישות.
כשאני מחייך מול מכבש הימים שלא פוסח גם על טורפת גמישה כמוה
היא מצמצמת מולי ירוק לצהוב בהתרסה אילמת.
אני צריך לזכור לעשות את זה, אני אומר לעצמי, סוגר את החלון
הולך להכין עוד קפה,
זה יספיק עד שתחזרי מהעבודה
וכשתבואי אצמצם כחול לירוק ואשאל
אם זה נכון מה שאומרים,
שאין עוד מה לרצות כשאוהבים.



פעם ראשונה בים

משהו קרה. זה לא לקח הרבה זמן
אבל קרה. ככה זה.
להחליק עם כפכפים על רצפה רטובה
או לגלות, רחוק מדי מהבית, ששכחת ארנק
או לראות את האחרונה שהביטה בך וראית עתיד משתקף בעיניה
חולפת, מאושרת, צוחקת ומתלטפת על זרוע
ארוכה משלך, מוצלחת יותר.
זה לא לוקח הרבה זמן, ככה.
אבל משהו קרה בשניות האלו
הלב מנחש ומחיש פעימותיו
המוח מתהרהר מאחור
ובתווך בריון האגו החבוט
ששוב רוצה לפרק במכות
או לפרק בר או מה שבא קודם
אך לבסוף מצניח ידיים ואח”כ עפעפיים.
כן, משהו קרה.
הפעם הראשונה בשנה.
ניערתי ערפל ונכנסתי למים.
הים של עירי.
ואיתי במים מחייכת וצווחת שנה שלמה
הגלים מקציפים בוז אל מול עיר מהוססת
אני איתם, מביט בה מהצד השני
מבין שמשהו קרה,
בסוף הם לא לוקחים הרבה זמן,
החיים האלו.