פתחו לנו קבוצה! מי אנחנו? לא יודעים,
תְפוּחי געגועים לסכנה וערב.
צְבוּעַ שפתונים כהים, סמוק בכל צבעי האִם
עם חישוקים רעים להבטחת הקֵרֵב.

בעיר צפופת בכי רוכסנים, בשירותי מועדונים,
אנו יוצאים לשם הישר מדעתנו.
וחדר מלוטף נרות נסוג מפני החצוצרות
המזהירות: החפרפרת היא בינינו.

אני לא דתי – אני חושב, ולא פאנקיסט – כי יש לי לב,
ולא בטלוויזיה, כי קדחת הביצה.
לא משיחי – לא מאמין בבישוף, לא ירושלמי – לא מבין את פישוף,
עדיין לא עשו לנו קבוצה.

שיחת ברים שיטתית על כך שלא בנו תחתית,
אז בינתיים נישאר על פני השטח.
יש ציפייה שיום יפציע, אבל קו 4 לא מגיע
ונראה שנשאר קבועים לנצח.

שיחת ברים תותבת כאילו על מפתן רכבת
וכשנכבית אז מבעירים בחגיגת.
שיחה הולכת ונרטבת, עד שבא בוקר עם מגבת
ומסתירים לו, ואומרים לו: עוד מעט.

אני לא סחי – לבוש מפוספס, ולא היפסטר – כי נמאס,
זו תקופת צנע והסצנה מְרוּצה.
אני לא ישראלי – כי השתמטתי, ולא בדאבסטפ – כי שמעתי,
עדיין לא עשו לנו קבוצה.

אז רוב הזמן מתגעגע לאיזו לונדון לא-קיימת,
לא על-אמת, ללא כחל – עם שֹרק.
לתמונת אשתי אוכלת ג'ז על המרפסת,
וכוססת ציפורניים למרק.

והדרך מתעלפת, סחרחרה ומתחנפת,
בכי חוצות שאין לו נחמה, פתאטי.
קריסמסים שְלוּגִים חופפים את השיער,
של מה שנשאר מהלונדון שהמצאתי.

אני לא צמחוני – אני אוכל הורים, ולא חיפאי – אני עושה דברים.
ולא סופר – כי הספר שלי יצא.
אני לא ראסטה מן, או נרקומן או משהו-מָנים אחרים,
עדיין לא עשו לנו קבוצה.

אז מסתפק בתל-אביב ויוצא מוגדר העירה
ונפרטים פירטי האינפו של חייו,
וצהריים נחוצים, גרועים, כמו שלוק אחרון של בירה
אורבים לו בפינות של בחירותיו.

עם מושכות העניבה, אוכף תלבושת מגניבה,
מדורבנים לצאת לדו-קרבי בקיאות.
הם עם האצבע על הדופק, שוכבים ומקנאים באופק,
מתרפקים על כל טיפת מיעוט.

אני לא תל-אביבי – אני רק גר שם, לא בא ממקום-של – כי קר שם.
אני לא בן-של, כי נולדתי ממציצה.
אין לי תעודת תושב, וגילי לא מזהב,
עדיין לא עשו לנו קבוצה.

כשגשם יורד, נוקרי פסנתר על מיתריו של הרחוב
מזהים בעננים מים שהכרנו:
מאמבטיות כתינוק, מדמעות, זיעה ורוק,
מקבלים אותם, לוחשים: התגעגענו.

רואים? אני לא רק עיתונאי, כרוך וברנז'אי,
העיתון זה רק בינתיים, אני מתעקש.
אני יותר מפיליטונאי, מקליד סיטונאי,
פרטים בעמוד 136.

אני לא זיין – כי לא יפה לי היקי, לא שמאלן – בגלל שגם צ'יקי,
לא מבקר שחי חיים של המלצה.
אני לא ילד אייטיז – כי איני כלבה, לא בוגר רימון – מאותה סיבה.
עדיין לא עשו לנו קבוצה.

ואם לא גויסתְ לשום מקום, תגויסי להנה,
התנאים טובים, אין תחרות:
ירחינו נכלאים בסורגי כפות-אנטנה
הים שלנו גבה גלים ואפשרות.

את, שכשאמרו ש"אין בעיר ירוק" חשבת שאין עצים,
אבל שתקת גם כשגילית, אני יודע,
וכולם סביבך נדמים כבר מוגלדים, מקובצים,
רק מסתבכים בחשיכה ותסרוקתיה,

את, הנכנסת לשירותים עם כל קהל השותים,
אבל אף פעם לא נכנסת עם עצמה,
בואי, בהמוניכן, סמי הן הסמים שלכן,
נגמר, כבר לא צריך להיות דומה.

את, הצובעת שיער נצרב, בכל צבעי עכשיו,
את, המשקרת שאת בקטע של נשים,
כי נגררְת בין ילדויות, נוחות אך לא קרויות
וזה פגע לך במקום בו מבקשים.

את המודה, כן, זו אני: לא דור שלישי, לא דור שני,
ועתידך גדוש אפשרות עד אין מוצא.
הפנייה בִּלְשון 'לבחורות', אבל אין דרישות ברורות
אם היה ברור, הייתה לנו קבוצה.