לפעמים מרוב שימוש, מתוך יאוש, ולא באופן מבוקר, או מחוסן, אולי בתור תרוץ,
אני עוזבת את עצמי, וזה קורה ביום שישי, בדרך כלל, ומעצמי אני הולכת לחיים של אחרים,
עוברת בתוכם כמו אלוהים. עיתונים של יום שישי, אתם יודעים.

אחרי כותרות המשנה, אני עוברת לעיקר, שלא עלה לכותרות הנבחרות, המרוחות ומשטות,
כאילו יש באמת חדשות תחת השמש.
אני אומרת לעצמי שכסף היה מסדר הכול, ויודעת, שגם כסף לא יציל את הדעת מליפול.
אבל יש משהו במימוש המיידי, ואם כך, אני אומרת לעצמי,
מה לך עיתונים עכשיו, לכי תממשי, לכי תממשי.

כמו תינוק שמנסה להשתלב בחיים, ולהשחיל את החתיכה החסרה למקומה, והוא דוחק בה, בשיבושים מוטוריים גמלוניים, ותמרונים ילדותיים, אני נתקעת בפינות, ונשארת לעמוד,
חצי תחת בחוץ, וחצי רגל בפנים. מרחוק הכול נראה כל כך פשוט, כל כך מתאים.
אנשים עולים ויורדים בסולם, כמו מלאכים, אבל לא מלאכים, רק סתם אנשים, עולים ויורדים מהכותרות, ונדבקים אליך כמו איזה אח גדול, שנדנד לך מספיק כדי שתתחיל להתייחס אליו ברצינות, ואתה מתייחס אליו ברצינות. בכל זאת, אח גדול. פריים-טיים. אני רוצה לדעת איפה אני חיה.
מבחינה אנתרופולוגית. כמובן.

I'm a loser baby, come on and get me.

הייתי ילדה אהובה, דור שמיני לישוב הישָן, ירושלמית חסרת תקנה, מין הזן העקשן,
מגלומנית חסרת ביטחון, איפשהו על התפר הסמוי בין רחביה לקטמון, אלפיון תחתון,
אבל תיכון רב מעלה. תלמידה למופת, בערך, כלומר מאוד מצטיינת, אבל מופת מפוקפק לתפארת, הולכת רחוק, על הקצה, וקצת אחרת.

אני חושבת שהגעתי לניו יורק כי הייתי יפה,
והיה לי אינסטינקט של בת פועלים, שגדלה בין בני אצולה. כאמור, בתיכון רב מעלה.
ידעתי שהיופי נגמר, וכסף מעולם לא היה, ושהצלחה עוברת בירושה, ושרחביה לא שייכת לי.
מצד שני, אף פעם לא שילמתי שכר דירה לזכר דירה, ולא לקחתי הלוואה, וקיבלתי מלגה,
ורק השנה פתחתי תיק במס הכנסה, וגם זה בקושי.
אבל הבנתי שצריך לתחזק את המיטב מין העולמות, ולא לבזבז את הזמן, ואת המלגה.
והוצאתי עשרה אלבומים במכה, רק כדי לוודא שמישהו באמת שומע אותי,
ועובדה, מישהו שומע אותי.

וגם הולדתי ילד בניו יורק, ואיחלתי לו להיות מה שהוא רוצה להיות, הכי עצמוני שאפשר,
ואם אפשר גם נשיא ארצות הברית, מלך על ניו יורק וגם על ירושלים, ונאמר אמן.
שחררתי אותו מכבלי הישוב הישֵן.
ואז יום אחד אומר לי, הנער, שהייתי מודל נפלא להגשמה עצמית, אבל מודל כושל להצלחה כלכלית. אמרתי לו, הצלחה לך תחפש בתל אביב, שם בקונסוליה האמריקאית, לך תחדש את הפספורט שלך. בראש שלי הייתה תוכנית לנשיאות העולמית, בינתיים הילד אמר שהוא דווקא מתעניין בחינוך, ואמרתי לו, השתגעת? לך תקליט אלבום, יותר טוב! זו הייתה פליטה. מרוב בהלה.

מה חינוך עכשיו? והנער מתעקש, אני רוצה ללמוד, להרחיב את היריעה, להעשיר את העולמות,
אני רוצה להבין ביחסים בינלאומיים, ומשפטים, ולעשות סרטים, ולנצח על פסקולים,
אני רוצה להמציא סדרות טלביזיה, יש לי כבר כמה רעיונות, ולכתוב שירים,
בכמה שפות, בכמה מרבדים. כן, גם חינוך מרתק אותי.
ואם לצטט אותך, אמא, "ראיתי מלאכים יוצאים מחינוכך, ואת נשארת מאחור".
אז מה את נבהלת, הא?