פתחו לנו קבוצה! מי אנחנו? לא יודעים, תְפוּחי געגועים לסכנה וערב. צְבוּעַ שפתונים כהים, סמוק בכל צבעי האִם עם חישוקים רעים להבטחת הקֵרֵב. בעיר צפופת בכי רוכסנים, בשירותי מועדונים, אנו יוצאים לשם הישר מדעתנו. וחדר מלוטף נרות נסוג מפני החצוצרות המזהירות: החפרפרת היא בינינו. אני לא דתי – אני חושב, ולא פאנקיסט – כי יש לי לב, ולא בטלוויזיה, כי קדחת הביצה. לא משיחי – לא מאמין בבישוף, לא ירושלמי – לא מבין את פישוף, עדיין לא עשו לנו קבוצה. שיחת ברים שיטתית על כך שלא בנו תחתית, אז בינתיים נישאר על פני השטח. יש ציפייה שיום יפציע, אבל קו 4 לא מגיע ונראה שנשאר קבועים לנצח. שיחת ברים תותבת כאילו על מפתן רכבת וכשנכבית אז מבעירים בחגיגת. שיחה הולכת ונרטבת, עד שבא בוקר עם מגבת ומסתירים לו, ואומרים לו: עוד מעט. אני לא סחי – לבוש מפוספס, ולא היפסטר – כי נמאס, זו תקופת צנע והסצנה מְרוּצה. אני לא ישראלי – כי השתמטתי, ולא בדאבסטפ – כי שמעתי, עדיין לא עשו לנו קבוצה. אז רוב הזמן מתגעגע לאיזו לונדון לא-קיימת, לא על-אמת, ללא כחל – עם שֹרק. לתמונת אשתי אוכלת ג'ז על המרפסת, וכוססת ציפורניים למרק. והדרך מתעלפת, סחרחרה ומתחנפת, בכי חוצות שאין לו נחמה, פתאטי. קריסמסים שְלוּגִים חופפים את השיער, של מה שנשאר מהלונדון שהמצאתי. אני לא צמחוני – אני אוכל הורים, ולא חיפאי – אני עושה דברים. ולא סופר – כי הספר שלי יצא. אני לא ראסטה מן, או נרקומן או משהו-מָנים אחרים, עדיין לא עשו לנו קבוצה. אז מסתפק בתל-אביב ויוצא מוגדר העירה ונפרטים פירטי האינפו של חייו, וצהריים נחוצים, גרועים, כמו שלוק אחרון של בירה אורבים לו בפינות של בחירותיו. עם מושכות העניבה, אוכף תלבושת מגניבה, מדורבנים לצאת לדו-קרבי בקיאות. הם עם האצבע על הדופק, שוכבים ומקנאים באופק, מתרפקים על כל טיפת מיעוט. אני לא תל-אביבי – אני רק גר שם, לא בא ממקום-של – כי קר שם. אני לא בן-של, כי נולדתי ממציצה. אין לי תעודת תושב, וגילי לא מזהב, עדיין לא עשו לנו קבוצה. כשגשם יורד, נוקרי פסנתר על מיתריו של הרחוב מזהים בעננים מים שהכרנו: מאמבטיות כתינוק, מדמעות, זיעה ורוק, מקבלים אותם, לוחשים: התגעגענו. רואים? אני לא רק עיתונאי, כרוך וברנז'אי, העיתון זה רק בינתיים, אני מתעקש. אני יותר מפיליטונאי, מקליד סיטונאי, פרטים בעמוד 136. אני לא זיין – כי לא יפה לי היקי, לא שמאלן – בגלל שגם צ'יקי, לא מבקר שחי חיים של המלצה. אני לא ילד אייטיז – כי איני כלבה, לא בוגר רימון – מאותה סיבה. עדיין לא עשו לנו קבוצה. ואם לא גויסתְ לשום מקום, תגויסי להנה, התנאים טובים, אין תחרות: ירחינו נכלאים בסורגי כפות-אנטנה הים שלנו גבה גלים ואפשרות. את, שכשאמרו ש"אין בעיר ירוק" חשבת שאין עצים, אבל שתקת גם כשגילית, אני יודע, וכולם סביבך נדמים כבר מוגלדים, מקובצים, רק מסתבכים בחשיכה ותסרוקתיה, את, הנכנסת לשירותים עם כל קהל השותים, אבל אף פעם לא נכנסת עם עצמה, בואי, בהמוניכן, סמי הן הסמים שלכן, נגמר, כבר לא צריך להיות דומה. את, הצובעת שיער נצרב, בכל צבעי עכשיו, את, המשקרת שאת בקטע של נשים, כי נגררְת בין ילדויות, נוחות אך לא קרויות וזה פגע לך במקום בו מבקשים. את המודה, כן, זו אני: לא דור שלישי, לא דור שני, ועתידך גדוש אפשרות עד אין מוצא. הפנייה בִּלְשון 'לבחורות', אבל אין דרישות ברורות אם היה ברור, הייתה לנו קבוצה.

יש לי מילים גדולות בתכריכים חנוטות עמוק בתוך המשולש שלי - שזה מכבר החשיך ממתינות לתחיית הליבידו או אולי רק לתמלוגים כמו במאית של סרט זול שאף אחד לא נכנס לראות ואני יושבת באולם לבד ובקטעים המרגשים מוחה את הדמעות יש לי שורה לבנה שמפתה אותי עד כאב אבל אין לי מה לרשום בה מנסה לפרק את הלב שלי למילים אבל כל העסק מטפטף לי בין הידיים אני מרגישה ריקנות בקצות האצבעות מרגישה ריקנות בקצה הלשון מרגישה ריקנות ברצון האח הגדול שלנו כבר לא ביולוגי אנחנו שבט של חצי מליארד חברים שלא ממש מכירים קשורים בחבלי לייק ותגובה הפכנו לשורות נייר הפך לחטאים שמתכלים לא רק בשריפות בכל זאת- אנחנו מדינה דמוקרטית. אבל מה בכלל את מבינה את זונה אליטיסטית כלבה נרקסיסטית כבשה אנרכיסטית זאבה בודדה שיש לה בדיוק 452 חברים למכירה. לכבוד השעה שהשמש מורידה זווית ומזמינה את הערביים לריקוד של בין לבין, אני מערבבת עוד כוס אחת גם היא תגמר מוקדם מידי ותשאיר שקיעה בתחתית ואולי רק את החושך שהייתה אמורה לגרש השמיים משנים צבעם לפי מזג האוויר שלי וכשהוא סוער וקודר, הם אפילו נופלים פעם בדקה אני משחררת חגורה, מורידה טבעות, פורמת כפתורים, מושכת מהשיער גומיה, נחלצת מהמעיל, משתחררת מהחולצה, מפשילה למעלה את השמלה, מקלפת את הגרביים וחומקת מהגופייה. עירומה, אני מרגישה אותה. הלב שלי פועם בכף ידה של המוזיקה. כשהיא תחדל, הוא יאפיר. אלה בדיוק הפצעים שמצייצים עמוק בתוכי בחלק האחורי של מוחי: לכי.

לי ולחבר שלי יש כיף מיוחד כיף מיוחד יש לנו יש לנו יש יש יש! יש!! יש לנו כיף (לי ולחבר שלי) מיוחד כי אין עוד כיף כזה אנחנו המצאנו אותו הוא שלנו מי יקח אותו מאיתנו יקח מי? על מה אתה מדבר? אי אפשר לקחת כיף כיף אי אפשר לתפוס זה בקושי לחיצת יד כ כ כ כיף אי אפשר להחזיק כ כ כיף זה כף עם חיריק הכיף ויתר על ממשות לטובת משהו אחר אמיתי יותר שלנו איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת? לא כמו כיף כאן צריך שתי ידיים שתיים בסוף תמיד נמחא כפיים בסוף תמיד יהיה הדרן אבל לא בסוף הכיף הזה הוא חדש המצאנו אותו מזמן מאן המצאנו אותו לבד לבד לב אי אפשר לגנוב אותו זונות! התקנתי אזעקה שמתי לייזרים פיזרתי מלכודות רבותיי האמת הזאת יפה הכיף הזה מתאים רק לנו כמו כפפה עובדה המצאנו אותו מזמן אני וחבר שלי כשאני הייתי בן 10 והוא בן 12 היום הוא בן 67 ואני בן 80 מעניין איך הזמן משפיע אחרת על אנשים שונים.. בהתחלה הוא היה קשוח כמו ברוס ויליס, יורק דם כמו ואן דם מפתיע כמו קלינט איסטווד בשליפה חתופה כל כיף נולד מתוך גיבורי הפעולה של התקופה בתיכון הוא נהיה גלי כזה כיף-של-ים והיינו רוקדים אותו כמו ש רוקדים כן, כל כיף נולד שנית מתוך פסקול הנעורים אחר כך התחפשנו לחיילים (הא הא) והכיף המזדיין שלנו נהיה מחוספס בזמן שלנו לנו היה דרוש כיף חלק "כיף חלק יא זלמה ג'יב אל הוויה" ג'יב היינו נפגשים מעט אז נתנו כיף לאט כמו שמעשנים סיגריה כל טפיחה באצבעות שרפה את הריאות ולא הפסקנו גם כשהיא שרפה את האדמה את הנהר ואת הנוף כי מי שמעשן מעט מעשן עד הסוף אלוהים אני שונא את המילה כיף היא לא מתארת בכלל את מה שאני וחבר שלי המצאנו מה שאנחנו המצאנו היה גדול יותר מסתם היי גדול יותר מכ' י' פ'... את מה שאנחנו המצאנו המצאנו לבד גניבה! מי יקח את זה? אתם? ואיזה צבא? לא לא אי אפשר לקחת כיף אי אפשר לגנוב תנועה לגנוב לא זה מופשט זאת רק שירה אי אפשר לקחת אלימות והרי הכיף רצה להיות סתירה נפגש עם יד בטעות אי אפשר לקחת ילדות, לא? או חברות זו שטות, לא? לא. המצאנו כיף בגיל 17 והיום אנחנו בני 5 הזמן השפיע עלינו בצורה זהה ובכל זאת כל אחד הלך לדרכו יש מה להגיד על העולם ואף אחד לומר לו שהכל טעות איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת? כמו בדידות. לא טוב היות האדם מתמלא מחשבות ואני שתקתי אותן לתוך לחיצות יד אקראיות אז תתרחקו ממנו חיות! הוא שלנו שלנו של של מי עוד הוא יכול להיות?! הוא מתאים לנו כמו כפפה עובדה שהמצאנו אותו מזמן זמן זזזזזזזזזזזזמן זאת המילה הכי עצובה הז' של הזמן שורפת בלשון המ' פוצעת את השפתיים והנ' סופית זמן זו המילה הכי אכזרית אחים למרד קראו תיגר על זמן ששר שירי תבוסה ולכת החליפו את הדי ג'יי בתקליטן ומי שירקוד יפה תנו לו קלטת החזירו עיר ליושנה ואת הקורדרוי לאפנה להחליף להחליף להחליף על מה אתה מדבר? אי אפשר לקחת כיף אני בטוח מי יקח אותו? אחרי הכל זאת רק שירה הכל מופשט לא?

לפעמים מרוב שימוש, מתוך יאוש, ולא באופן מבוקר, או מחוסן, אולי בתור תרוץ, אני עוזבת את עצמי, וזה קורה ביום שישי, בדרך כלל, ומעצמי אני הולכת לחיים של אחרים, עוברת בתוכם כמו אלוהים. עיתונים של יום שישי, אתם יודעים. אחרי כותרות המשנה, אני עוברת לעיקר, שלא עלה לכותרות הנבחרות, המרוחות ומשטות, כאילו יש באמת חדשות תחת השמש. אני אומרת לעצמי שכסף היה מסדר הכול, ויודעת, שגם כסף לא יציל את הדעת מליפול. אבל יש משהו במימוש המיידי, ואם כך, אני אומרת לעצמי, מה לך עיתונים עכשיו, לכי תממשי, לכי תממשי. כמו תינוק שמנסה להשתלב בחיים, ולהשחיל את החתיכה החסרה למקומה, והוא דוחק בה, בשיבושים מוטוריים גמלוניים, ותמרונים ילדותיים, אני נתקעת בפינות, ונשארת לעמוד, חצי תחת בחוץ, וחצי רגל בפנים. מרחוק הכול נראה כל כך פשוט, כל כך מתאים. אנשים עולים ויורדים בסולם, כמו מלאכים, אבל לא מלאכים, רק סתם אנשים, עולים ויורדים מהכותרות, ונדבקים אליך כמו איזה אח גדול, שנדנד לך מספיק כדי שתתחיל להתייחס אליו ברצינות, ואתה מתייחס אליו ברצינות. בכל זאת, אח גדול. פריים-טיים. אני רוצה לדעת איפה אני חיה. מבחינה אנתרופולוגית. כמובן. I'm a loser baby, come on and get me. הייתי ילדה אהובה, דור שמיני לישוב הישָן, ירושלמית חסרת תקנה, מין הזן העקשן, מגלומנית חסרת ביטחון, איפשהו על התפר הסמוי בין רחביה לקטמון, אלפיון תחתון, אבל תיכון רב מעלה. תלמידה למופת, בערך, כלומר מאוד מצטיינת, אבל מופת מפוקפק לתפארת, הולכת רחוק, על הקצה, וקצת אחרת. אני חושבת שהגעתי לניו יורק כי הייתי יפה, והיה לי אינסטינקט של בת פועלים, שגדלה בין בני אצולה. כאמור, בתיכון רב מעלה. ידעתי שהיופי נגמר, וכסף מעולם לא היה, ושהצלחה עוברת בירושה, ושרחביה לא שייכת לי. מצד שני, אף פעם לא שילמתי שכר דירה לזכר דירה, ולא לקחתי הלוואה, וקיבלתי מלגה, ורק השנה פתחתי תיק במס הכנסה, וגם זה בקושי. אבל הבנתי שצריך לתחזק את המיטב מין העולמות, ולא לבזבז את הזמן, ואת המלגה. והוצאתי עשרה אלבומים במכה, רק כדי לוודא שמישהו באמת שומע אותי, ועובדה, מישהו שומע אותי. וגם הולדתי ילד בניו יורק, ואיחלתי לו להיות מה שהוא רוצה להיות, הכי עצמוני שאפשר, ואם אפשר גם נשיא ארצות הברית, מלך על ניו יורק וגם על ירושלים, ונאמר אמן. שחררתי אותו מכבלי הישוב הישֵן. ואז יום אחד אומר לי, הנער, שהייתי מודל נפלא להגשמה עצמית, אבל מודל כושל להצלחה כלכלית. אמרתי לו, הצלחה לך תחפש בתל אביב, שם בקונסוליה האמריקאית, לך תחדש את הפספורט שלך. בראש שלי הייתה תוכנית לנשיאות העולמית, בינתיים הילד אמר שהוא דווקא מתעניין בחינוך, ואמרתי לו, השתגעת? לך תקליט אלבום, יותר טוב! זו הייתה פליטה. מרוב בהלה. מה חינוך עכשיו? והנער מתעקש, אני רוצה ללמוד, להרחיב את היריעה, להעשיר את העולמות, אני רוצה להבין ביחסים בינלאומיים, ומשפטים, ולעשות סרטים, ולנצח על פסקולים, אני רוצה להמציא סדרות טלביזיה, יש לי כבר כמה רעיונות, ולכתוב שירים, בכמה שפות, בכמה מרבדים. כן, גם חינוך מרתק אותי. ואם לצטט אותך, אמא, "ראיתי מלאכים יוצאים מחינוכך, ואת נשארת מאחור". אז מה את נבהלת, הא?

גאולה 51 בערב קריוקי באיזה בר דהוי וישן כזה שלא היה אופנתי בשום עשור, כשהחבית החלה לחרחר את סופו של עוד ערב והברמן שיכור ודלוח מכדי להחליפה, מישהי סמוקת לחיים נזכרה לצעוק בשוך מחיאות כפיים של עשרת האנשים מולה שהיא התחתנה בגלל סברינה והתגרשה בגלל המבורגר. ואני, שנקלעתי לכאן רק כדי להרשים עוד ילדונת בבקיאות סמטאות העיר שלי, הבנתי עד לעצם העניין מה זאת אהבה. ולמה מאבדים אותה בסוף. אהבה מייד אין תל אביב. מהסוג שכבר לא עושים היום סברינה והמבורגר. כשהגענו, כמה ברים אחר כך, הבייתה עיניה שדלקו חזק יותר מפנסי הרחוב של אלנבי, ושיחררו את הניצוץ הכלוא בשורה אילמת של צ’ייסרים שוטטו רפויות על רצפת שירותים 50 הוואט שלי. לאחר זמן בו שיחקתי באצבעי ועייני עצומות עם הקו הנעים בין סברינה ובין המבורגר, היא מבקשת שאבוא, אומרת משהו עלי ועל אהבה ומבקשת, ברורה ומפחידה באור הזה, שאדחף לה אצבע כדי שתוכל סוף סוף להקיא. אנחנו לא נתגרש בגלל המבורגר אני לוחש לה, מלטף את הראש ומכבה את האור אחרי. אחרי אחת כשאתה אומר למישהי את הדברים הנכונים לאמת שלך היא אף פעם לא תחזור. ככה זה. אל תיפול בלחלוחית הזו בעיניה כשהן ננעצות, חסרות נשמה, בשלך היא כבר החליטה. שוב היא החליטה בשבילכם. ובשנייה הפכת אמיתי יותר גם היא יודעת כשתקום ותשאיר אותך לשלם את החשבון ולחשוב על איך שאמרת את מה שלא חשבת להגיד. נא לשמור על השקט חיוך בספרייה מוקפת ספרים ועדיין זו השמלה שלך שמתדפדפת לי בעיניים. ומבעד לכל כך הרבה מילים זו מחמאה גִיברת, גַברת על איתני אינטקלט חמורי סבר וממויינים. חיוך בספרייה, תתארי לעצמך. ואצלי לראות אותך ככה מפר את הסדר הזה עליו אני שומר לא בחרדת קדש, אלא בחרדה קיומית. חיוך בספריה. לא מפרק, לא עד כדי כך, אבל נסדק איזה סדק דרכו חוסר הביטחון שלי נוהג להתגלות ולבלות אם רק אתן לו הסבר טוב, הסדר הטוב למשל. פרחח. זוכרת, הייתי פעם כזה, וראי אותנו ברגע, נפגשים בספריות, מדברים בשקט, מחייכים בעיניים מרצות אל מול עיניים מוסטות. וגרוע מכל, הנשיקות האלו על הלחי, אלוהים מה נהיה איתנו? חיוך בספרייה. ואת עוד אומרת שלראות אותי כאן זה סוריאליסטי. יונים אני עדיין מתקשה לראות, להבין, כל שכן להאמין שוויתרת על שאון העולם כולו תמורת לחישתו של אדם אחד בודד. חסר אמונה שכמוני. רק רוצה דברים לעצמו. יושב בבית. מביט בים. יוצא לגג, החתולה שלי כבר לא אורבת ליונים רק מביטה בהן באדישות. כשאני מחייך מול מכבש הימים שלא פוסח גם על טורפת גמישה כמוה היא מצמצמת מולי ירוק לצהוב בהתרסה אילמת. אני צריך לזכור לעשות את זה, אני אומר לעצמי, סוגר את החלון הולך להכין עוד קפה, זה יספיק עד שתחזרי מהעבודה וכשתבואי אצמצם כחול לירוק ואשאל אם זה נכון מה שאומרים, שאין עוד מה לרצות כשאוהבים. פעם ראשונה בים משהו קרה. זה לא לקח הרבה זמן אבל קרה. ככה זה. להחליק עם כפכפים על רצפה רטובה או לגלות, רחוק מדי מהבית, ששכחת ארנק או לראות את האחרונה שהביטה בך וראית עתיד משתקף בעיניה חולפת, מאושרת, צוחקת ומתלטפת על זרוע ארוכה משלך, מוצלחת יותר. זה לא לוקח הרבה זמן, ככה. אבל משהו קרה בשניות האלו הלב מנחש ומחיש פעימותיו המוח מתהרהר מאחור ובתווך בריון האגו החבוט ששוב רוצה לפרק במכות או לפרק בר או מה שבא קודם אך לבסוף מצניח ידיים ואח”כ עפעפיים. כן, משהו קרה. הפעם הראשונה בשנה. ניערתי ערפל ונכנסתי למים. הים של עירי. ואיתי במים מחייכת וצווחת שנה שלמה הגלים מקציפים בוז אל מול עיר מהוססת אני איתם, מביט בה מהצד השני מבין שמשהו קרה, בסוף הם לא לוקחים הרבה זמן, החיים האלו.

אהבה תמיד רעבה לצידוקיה. הדבר הפשוט ביותר להגיד על האהבה הזו הוא שהיא גרמה לי להרגיש נוח. היא יצרה איזון פרטי של הטבע, תחושה שדברים מסודרים נכון, או כמעט טובים. הם עצמם וגם מעבר לזה. מהבחינה הזו אפשר לומר כי האהבה הזו הייתה אקולוגית, שהפכה אותי לאחד עם היקום. מאחר וניסיונותיי שלי בחיים הסתיימו בדרך כלל בצורות עקיפות כפרודיות על רעב, צער או גלות, היה מרענן לגלות את המעגל המשולם האישה הזו יצרה, בו המציאות גברה על כישרונו של המתבונן לרדוקציה במשמעות ובגודל של כל פעולה אותה עשה. ועד היא באה והלכה, כבר הפכת לסוג של בחור. האהובות הקודמות התחתנו עם הבחורים מדלת ליד ואתה שכחת למה היית עצוב וחרמן כל כך, והלשון התקשתה. וזו? לבשה חצאית חסרת חזייה וכובע קש, כדי לזרז את הקיץ. משאירה לסתות בקומת הקרקע כשהייתם בגג. אבל נתחיל בקודמת. בסוף ליטפה את הקירות במבוכה. שירה, אתה קורא לה. שירה הופתעה שכך נמצא גופה, מתבלט בעירום, במימדיו, אך לא בפרטיו. ראיתי את זה בקלות, כלומר, שכבתי עליה וראיתי את זה אחרי שכיביתי את האור. מתוך כל זמן כזה, אתה זוכר נקודות עירום מסוימות, אני חושב שאם אצליח לזכור את העירום כולו אהפוך לסופר גדול. עם שירה, הנקודות היו השדיים והבטן. ציצי ובטן. כמעט פרודות אחת מהשנייה. הציצי והבטן שכבו כזוג גבעות אוכף עצלות, לבנות, טרום התפתחותיות. וכשהציצי והבטן נראים כמו שארי שומן תינוקות, הבנתי שלא הייתי צריך לסגור את האור. או לסדר את החדר. או להעמיד אותו. אם אי פעם דמיינתי וגמרתי לדמות את לוליטה, היא לא הייתה הבת 26 בהתפתחות מעוכבת שרצונה העיקרי בעולם מאנשים שהם לא-היא-בעולם הוא שיעזרו לה לגמור. הו שירה, את דקדנס. ואתה רוצה להכניס קצת קצב לעיוות הזה, קצת, שילווה ברוך בחמלה, אבל גם להפוך את הסקס לתל אביבי, ויזלטרי, נשוך שדים קטנים על מזרנים של סטודנטים. וכך, אני תופס אותה אל מעליי, בישבן האורבני הממושש, וכן, שם היא נזכרת שהיא אוהבת שאני מכתיב. אני אוהב את האינטרנט המהיר שלי. כמה גדול המצב הזה בפוטנציאל שלו, בין אם אני כותב או מכתיב, אני כמעט אומר לה. גם כשאני ואת רק שאריות של אינטימי ונשגב וחייתי. אני עדיין יורד לך ואת רוצה כיף. ואהבה או כיף הוא שליטה )ואינטרנט מהיר) שירה לא גמרה, אני בטוח. היא אמרה לי, ורצתה ללכת עירומה לשירותים. כמה מוסר צריך בשביל לגעת באדם כזה באופן נכון, בייחוד כשהתנועה האינסטינקטיבית שלך, בסגנון טהור, הוא לשלוח לה יד למטה, למצוא את ייעודך, המקום בו הרמז הוא תמיד נכון. הו שירה, חייתי, אנחנו בני 25, ואלו חיינו היחידים.

באלה הידיים עוד לא עשיתי כלום חצי ממה שבא לי יצא ממש עקום אני דוחף את המוטיבציה במעלה הר של ציפיות ומתרסק למטה מתדרדר על אבנים קטנות נולדתי מול הים, אני גולש של חלומות אבל הגלשן סדוק והחלומות אבק וכשמגיע רגע של אמת אני פשוט נחנק טיפת זיעה גולשת על עורף של עקשן טיפת זיעה ממאמץ קטן קטן קטן טיפת זיעה של מאמץ על מצח מהרהר הזמן המחורבן הזה עובר עובר עובר תרדוף-תשיג-תיקח-תלך דבר יפה אל תלכלך יאאא הנה קלישאה : הכל כאן ארעי אבל בלי הפחד מהמוות הייתי עוד יותר איטי טיפת זיעה של מאמץ נעצרה בדאודורנט היא כמו פלשתינאי מול המחסום של שועפאט האגו מנחם אותי כשאני שוקע ממש עמוק התוצאה של המשוואות שלו נכונה מינוס כישלונות טיפת זיעה אחת הכל תלוי רק בה אבל היא מחכה לחורף הבת של הזונה

אתה צריך לגשת לטקסט, זאת אומרת- אתה צריך לגשת אליו. אתה צריך לעמוד ולדבר, זאת אומרת- זה יעזור לך. עזרה חיצונית תעזור לך פה, ה-מסביב כבר יכניס אותך האנשים של חדר הכושר מתחילים את האימון כבר בבית; סידור הגרביים, הכנת התיק, המגבת- ההכנסות להכנסות לכושר היא ההכנסות להכנסות לכושר אז בחר לך תנועת יד בזמן שאתה מקריא זה יעזור לך להיכנס לסיטואציה אתה תיכנס לסיטואציה ובכך תצא מעצמך תכניס לסיטואציה וזה יעזור לך להיות שם. שנא את כולם. זה יכניס אותך למשהו, לאנשהו; כדורגלן שלא הולך לו מכניס עצמו לדרייב ואתה כדורגלן שמשחק נגד המאמן שלו לשעבר עלה למשחק, ותשים גול תקע לו את זה בגרון, למאמן לשעבר שלך שייחנק תירק על הדשא כשאתה עולה אל תאהב את הקהל שלך שים גול ואפילו לא תרוץ ליציע- אתה לא צריך קהל כי אתה לא שמח אתה עסוק בשנאה שלך היא סוחבת אותך אתה שונא את המאמן שלך לשעבר אתה לומד להשתמש בו עכשיו אתה משתמש במאמן שלך, של שנה שעברה שלא הרכיב אותך. אתה מוכיח לו אבל אפילו לא מסתכל עליו; הוא יישאר על הספסל שלו, יושב, מורכן ראש כולם יודעים שהוא אידיוט שלא נתן לך אז, לשחק. אבל קודם שנא אותו קודם שנא אותו בכל ליבך, זה יעזור לך להיכנס לסיטואציה זה יעזור לך לברוח מעצמך. בינינו- זה קודם כל בשביל לברוח מעצמך אבל זה רק בשביל להכניס את עצמך. אתה צריך לגשת לטקסט, זאת אומרת- אתה צריך לגשת אליו. אתה צריך להיזכר בכותבים אחרים איך הם מבושמים מעצמם איך הם מרוצים מעצמם איך הם מאומנים עם עצמם מאוננים על עצמם איך יש להם אוויר לכל ההברות- תכניס את עצמך לסיטואציה זה יעזור לך להיות שם. עכשיו דרוש מעצמך רגשי נחיתות. אתה כלום לידם זה יעזור לך לגשת לטקסט שלך, זאת אומרת- אתה צריך לגשת לטקסט אתה צריך לגשת אליו; הם לא שווים הוכחה, כותבים אחרים בינינו- הם לא שווים הוכחה, אבל זה שווה את זה שתוכיח להם על מנת שתוכל להיכנס לזה קודם תרגיש למטה, תרגיש למטה בכל ליבך, זה יעזור לך להיכנס לסיטואציה זה יעזור לך לברוח מעצמך בינינו- זה קודם כל בשביל לברוח מעצמך אבל זה רק בשביל להכניס את עצמך. עשה תנועת אגרוף כשאתה מקריא. היא תכניס אותך להקראה שבור את זה עקם את זה בסנוקרת במגל אצבע מורה תדגיש מילה שלא היית בטוח בה בזמן כתיבתה תוסיף עליה תנועת אגרוף חזק אותה- אי הבנה לא תהיי לא מובנת כבר. תכניס את עצמך לסיטואציה זה יעזור לך להיות שם. תהיה שאנן. בטוח בעצמך. המילים שלך הן המשחק שלך תבוא להם מגבוה, למילים, תבוא להם בשחצנות תן להם בין הרגליים, תחזור ותעבור אותן שוב זה יעזור לך לשחק איתם, זאת אומרת- זה יכניס אותך לסיטואציה לך לידם כמו ליד כלב עצבני תראה לו שהוא כלום והוא ישתוק כבר לבד- המילים שלך כלבים משותקים, מופתעים מה הבעיה? הנה- האין בעיה תעזור לך להיכנס לסיטואציה אתה כבר שם. קודם תהיה שאנן זה יעזור לך להיכנס לסיטואציה זה יעזור לך לברוח מעצמך בינינו- זה קודם כל בשביל לברוח מעצמך אבל זה רק בשביל להכניס את עצמך. אתה לא יפני. יש לזכור שאתה לא יפני. לך קודם לפריפריה- שם תרגיש טוב יותר. בערבי שירה תל-אביבית, הם כל-כך בעניין של לפרגן לשירה צעירה כזאת שבאה עלינו לטובה שהם פוסחים על הרבה זבל- מחיאת כף לשם המחיאה. כל מיני עומדים עם הידיים על המותניים אורי מלמיליאן לפני בעיטת עונשין ומעריכים הייקו יפני שלא הולך לפי החוקים. ואתה לא יכול להקריא שירה יפנית אם אין לך עיניים מלוכסנות. ומושא שמופיע בסוף משפט. אתה צריך להיות איש משרד רובוטי ביום וחזיר תענוגות בלילה חזיר אמיתי, יפני זקן בשביל להקריא הייקו- כזה שמבלבל את המח לגיישה ישראלית שבאה לעשות עליו כסף; למרות שאתה יודע שהיא לא תיתן לך, אתה תזמין עוד סאקי ותיתן לה חמישים- שישים- שבעים הייקו רצופים לפנים בתקווה שזה ישבור אותה וזה ישבור אותה. ואז, אולי. אבל לא- אתה לא יכול להתענג על ההייקו שלך- אם אתה לא יפני או לפחות יפני שיכור שמרשה לערגה שלו לצוף שקורא את זה בארשת פנים רצינית כל-כך רצינית עד שהגיישה הישראלית שלצדך תרגיש לא בנח איתך כל-כך לא בנח שהיא תתחיל לחשוב על החברות שלה איך שהן יגידו לה שזה טעות של מתחילה- שלא נותנים בערב הראשון ליפני זקן אפילו שיש לו כסף. אני אתחיל קודם בפריפריה. אני ארגיש כל-כך בטוח שם אני ארגיש כל כך בנח שם- שאוכל לרדת על השירה שלי. בהתנשאות

והיא נוגעת בו פעם בארבעה ימים ואז הוא מותח חיוך, נוצר מקמטים בבוקר למחרת חוזר לדיבורים, משתעל אבק, רסיסים של אהבת שחקים הזדמנויות, הן לא קיימות הוא מגונן על תקופות יבשות במחשבות רטובות שם בישראל, בראש העין, באלמוג, בבית, במקלחת, במראה אדים מטשטשים עירום מלא שמתנקה תחת זרם מלבה כן, זאת מקלחת "יחד" כן, הם נוגעים לא מביטים בעיניים, לא מתרגשים רק מורידים מעצמם שכבות של משיכה יושבים עם ספרים במיטה נרדמים בלי הזמנה ההתרגשות, היא כמו טיסה זאת נחיתת אונס שעות לא מתואמות של הורמונים עייפות מול עייפות, מצמומים מול כיבולים, ויכוחים כמו קינים, נקבים אטומים יזמות שגוועת, יופי מאנפף ותנועה שיכולה לזייף כיף הבלרינה המתוסכלת הזו מניפה רגליים מעל הראש היא רוצה להתגמש ולא ללחוץ היא רוצה לרבוץ מול המסך לעזוב את המעקב ולא לראות את המצב, היא צריכה לישון עכשיו אני צריך לישון, עומד ומדחיק עייפות היא כאב וזאת מחלה שלא אחלים ממנה מתוסכל ולא שליו נמשך אליה ואחריה לאחרות גם הן לא נותנות אף אחת מהן לא חייבת מסתבר שאין חובה גם במערכת יחסים סיפוק עצמי הינו הערך האצילי החדש שלי תמיד בדידות היא שקבעה ת'טון והיא לוקחת אחריות שלא יהיה משעמם יותר. בדידות מוצאת את הטעות, חריץ, תציץ, עוד פתק משאלה כמו לאכול ביס אחד יותר מדי אחריו בלילה אני עם כיס חלול מדי, חלב על השפתיים ושתי שקיות שוקו שכבר לא מסתכלות עלי. הן גורמות לי להביט לעיניים שלך, לראות שאת לא מרוצה וששום דבר שאגיד כבר לא יהיה מקפצה לחיוך שלך. אז אני נצמד לחור הזה בבריכה, שיוצא ממנו סילון, וזה עושה לי נעים. ולמרות הכלור שיהרוג את מה שיצא, אני אמשיך להביט, עד שכל הרוחצות יוציאו את המים מהפה, ואני אדמיין איך פעם זה קרה איתך. בעולם הזה שיחות נעלמות כמו שערות נושרות אני מנסה לקחת תרופות שמכאיבות עם ביקורתיות מודחקת ושק של אשליות אני שש לחבטות כל אדום אצלי פשרות, כל כחול אצלי שתיקות, כל סגול ירוק

אני מעז לחייך הגשם מעלים עין וערפל מעלים את העיר. כפרים עלומי שם, נותרים מאחור ואיתם... זיכרונות אלימים שהכנסתי לשיר. שמיים עקוצי ציפורים משקפיים מטפטפות מסתנוורות מפרחי האור ועינייך בוודאי מנשבות וציפורנייך צומחות ונשברות וצומחות מחדש לאחור. ושיערך מחליף תסרוקות, כמו שהיום הזה מחליף תאורות. מחליף תאורות. ואני מחליף עור, ומקווה שתאהבי אותי כשאחזור. הגשם לא הפסיק יומיים. עכשיו אני נותן לך שמות שרק עצים ורוח יכולים להגות. והבעות פנים | שרק בטון יכול לשאת. כשהיערות היו צעירים, האהבה שלנו נחבטה בענפים כמו בלון מתרוקן ונדלקה בחרקי האש. כן... עכשיו, טיפות עקשניות לא נותנות לי לשכוח, כמה חום גוף הוא משאב נזיל, כמה את אוהבת להתכרבל כשקר בחוץ וכמה קל למצוא לי מחליף דביל. זה יום חדש. זה יום חדש, הגשם הפסיק, זה יום חדש. השמש מתפוצצת מתוך הלבנה הלא לבנה, הדייגים באטיטלן דגים פרנסה, נשים צבעוניות חובטות חזק בכביסה ואת מתכוננת לחיים שאחרי הצבא. אני חולם אותנו עושים אהבה ומתעורר לבד ליד בחור אמריקאי במיטה הסמוכה. 25 קצאל ללילה, אמבטיה משותפת ולחם בננה, גאיו סרווסה גווטאמלה,... בואנוס דיאז אמיגו, היא לא תהיה שם כשתחליט לחזור הביתה. אז...שוב הכל על הגב כדי לשמור את הראש נקי, אוטובוס תרנגולות מאחר, אחד צועק: אקי אקי. במושב לידי, עוד ישראלי שחושב שהוא אחי רק בגלל ששנינו שירתנו בקרבי. ועוד בחורה בפאב חשוך של הוסטל מקרי, שלא ממש רצתה לראות אותך בארנק שלי. עוד מדינה כדי להגדיר מחדש מחנק אמיתי וחופש גדול אחרון כדי להבין כמה כל זה ילדותי. עוד קעקוע כדי להזכיר לי לשכוח, געגוע ועוד קלקול קיבה בכל הכח, אני מרגיש כמו פיגוע. וזין על פייסבוק, לא אכפת לי מה הסטטוס שלך מראה, ומי החברים החדשים שלך וכל החרא הזה. לא מעלה תמונות יותר, לא שולח מייל. כשאחזור אחזור, בינתיים... אני מתפתל. מתבטל. מטייל. הולך בטל. משכלל בריחה. לומד לבד. הולך עם מקל. זה מקל. חברה שלי היא תמונה בארנק, עם חיוך שלא שמור לי יותר. חברה שלי היא תמונה בארנק ואנחנו לא מחויבים אחד לשניה, מסתבר. אז אולי היא לא חברה שלי יותר, רק תמונה בארנק ישן, זה שהיא גם ככה לא אהבה אף פעם ורצתה שאחליף אותו מזמן. כי יש בו כתמים גדולים וכסף קטן ודרכון עם חותמות חדשות וזיכרון מנוילן, תמונה שלה עם חיוך מאוזן, שכנראה כבר ניתן... למישהו אחר. חברה שלי היא תמונה בארנק, עם חיוך שלא שמור לי יותר.

בגן השעשועים בגן השעשועים שלה השמש קופחת אני מסתובב סחור סחור, מסרב להרפות עד שאתייבש המתקנים קוראים לי לטפס לטפס ולעצור את חיי להרפות אבריי לחזור לעטר (א)ת בתוליי לחזור ולצחוק צחוק חופשי הכל מותר באהבה ... הכל פה אישי מול מנוחה שלא תגיע, ארוכה שלא תופיע... היא לא תנחם, היא לא תרגיע לא פרס ראשון, לא רכבת לרקיע... מבולבל אני רוצה להיות קליל עכשיו? לבדוק את המצב לאשורו? אני רוצה להיות כבד עכשיו? לבדוק את המצב ... לאישורו? לאישורה? לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה בחדר ילדותי ואבא בחדר הסמוך, לא נרדם... מסדר בולים... לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ואני זה שבחדר הסמוך לא נרדם... אני מתנתק מהזמן בגן השעשועים והקירות, קירות חדר ילדותי. והיא... היא לא ממש גורם במשוואה היא לא לוקחת חלק פעיל כל חצי משפט משיכה רפה, כל שמלה חדשה - דחיפה נד נד נד נד ואני, אני הילד בצידו הקוץ לכל שריקה שלה אקפוץ ואם היא לא מאמינה לי עכשיו, האם אי פעם תאמין אבל נא לא לטעות אני לא דון קישוט אני ה ת ח פ ש ת י אליו לכאורה הכל בוער בעצמותיי אבל אולי אולי ככה נוח לא המיית הלב, אולי תכנון המוח הופה...סיבוב עקלקל... פתרון הנעלם פתאום הכל קל... טוב לי בגן השעשועים לקחתי הפסקה מהחיים יש לי תירוץ רומנטי חיי על הקצה וגם שרמנטי איזה עלם חמודות...תמיד נושא את נס המרד..לא בוכה על אבודות מהבריחה עוד לא נרפאתי נכוותי התנסתי. פוטתי? אה אה מבחירה נשארתי פתי!